לפני יותר משלושים שנים, ישבנו בבית קפה בקטמנדו אשר שבנפאל, וקראנו מכתב שקבלנו מחברתי הטובה שלומית. טרום עידן האי-מיילים. היינו שולחים לחברים ולמשפחה, רשימת כתובות של G.P.O – General Post Office – בערים ובמדינות על פי מסלול הטיול ולשם היו שולחים לנו מכתבים שהיו נשמרים לנו שם, עד שהגענו לקחתם. אנחנו מצידנו, טרחנו לקנות גלויות
נא להכיר : מטעי דקל השמן הנה הוא – האחראי לאותיות הקטנות, שמעולם לא קראנו, אשר רשומות בגב מוצרים רבים בתחום המזון והקוסמטיקה והביו-דיזל: דקל השמן– בכבודו ובעצמו. .מטעים עצומים של דקלים יפיפיים שתפרחתם מגדלת פירות אדומים, מהם מופק שמן עץ הדקל, עליו ניתשת מערכה שלמה. האם הוא יותר בריא ממזיק או להיפך?והאם הוא פוגע אקולוגית
החברים התאילנדים שלנו באיסאן בשנות ה90 המאוחרות, אחרי שנואשנו לעבוד עם מתנדבים. אשר בדרך כלל שתו כל כך הרבה, שהיה קשה להם לקום בבקר לעבוד וגם אז, לא עם הרבה חשק. ישראלים, לא הגיעו לעבוד אצלנו. רחוק מדי, קשה מדי ועוד בשכר מינמום. ואז הגיעו התאילנדים ותאכלס, עזרו לנו להפריח את השממה. ובתמורה הרוויחו
אז,טרם ידענו, כי נגדל אבטיחים בערבה בראנגון של שנת 1985, פגשנו לראשונה באבטיח צהוב. מי היה מאמין… שבמקום אבטיח אדום, מגדלים בבורמה אבטיחים צהובים. סקופ כזה היה שווה צילום. לימים, הפכנו להיות חקלאים בערבה וגידלנו אבטיחים… אדומים… אבטיח צהוב, לא אכלתי מאז.